שתי דרכים להגיע לאותו מקום
קרן ידעה בגיל שבע־עשרה. לא מתוך שיקול ולא בעקבות דבר מסוים — פשוט ידיעה שהופיעה, בלי שהיה לה מושג מה המקצוע כולל.
"מבלי לדעת מה זה בכלל," היא אומרת. "כאילו בונים בניין, בניינים, מבנים, אבל בלי שום הבנה. פשוט הייתה לי פתאום ידיעה כזו."
אני הגעתי מהכיוון ההפוך. לקראת סוף הצבא עצרתי, הסתכלתי על מה שאני טוב בו, ועשיתי רשימה של הדברים שאני באמת נהנה מהם. אדריכלות נראתה לי האופציה שמתאימה — מתוך מקום לוגי, לא מתוך תחושה.
שתי הדרכים הובילו לאותה כיתה.
הזיכרון שקדם לכול
לקרן יש זיכרון אחד שקדם לידיעה בשנים. היא הייתה בת ארבע או חמש, בשבת, אצל דודה שלה. דוד שלה הציע לטייל בדיזנגוף סנטר.
הסנטר היה סגור, אבל אפשר היה להיכנס.
"פתאום ראיתי את החלל הזה, ואנחנו הלכנו בספירלה וראינו את החנויות הסגורות," היא מתארת. "זה אולי הזיכרון האדריכלי הראשון שלי. הייתי נפעמת מהחוויה — ובו־זמנית כעס עצום על ההורים שלי, איך הם לא חשפו אותי לזה."
מה שהיא זוכרת אינו רק המראה אלא ההבנה שמישהו עשה את זה. "אתה יכול להסתכל על נופים יפים, ומה שמייחסים לבריאה של אלוהים. זו בריאה של האדם."
הצד השני של המחברת
הזיכרון שלי אחר, והוא נמשך שנים.
הייתי ילד מגמגם. מאז שאני זוכר את עצמי ועד שלבים מאוחרים. וכשאתה מגמגם, אתה מרגיש שמשהו פגום ביכולת לתקשר: אתה מנסה לדבר והמילים נתקלות בגרון, ואתה רואה שקשה לאנשים להסתכל עליך.
אז צמצמתי את התקשורת. נשארתי יותר בבית ומצאתי דרכים להעסיק את עצמי.
לכל מחברת שלי היו שני צדדים. הצד שבו כותבים את השיעורים, והצד האחורי — האיורים, הרעיונות, הציורים. שם ציירתי מטוסים, מכוניות אמריקאיות, ותכננתי מקררים. עד שהחלק האחורי היה לפעמים גדול מהקדמי.
זה התחיל כהעברת זמן, אבל היה שם משהו אחר: סוג של מחקר של העולם דרך רישום.
בסוף היסודי היה קורס שרטוט. בשיעור הראשון ביקשו מאיתנו לשרטט קובייה, ועשיתי אותה. אז התברר לי שרוב האנשים מתקשים בזה — הקווים זזים להם והפרופורציה יוצאת עקומה.
"ברור לי שהקו הזה והקו הזה הם ככה," אני מנסה להסביר. "אני פשוט רואה את זה."
זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו אצלי עובד אחרת. וכשאתה חושב שאתה לא כל כך טוב ביחס לשאר, כל דבר שבו אתה טוב פתאום מרגיע: המצב לא כל כך חמור.
מוזיקה לפני חלל
יש דבר אחד שקדם גם לזה.
לפני שאני מעצב פנים, אני קודם כול מוזיקאי. אני לא עוסק בזה מקצועית — אני מעצב פנים טוב הרבה יותר משאני מוזיקאי — אבל מוזיקה היא הדבר המשמעותי ביותר בחיי.
שנים חשבתי שאין קשר בין השניים. מאוחר יותר הבנתי שיש.
כשנכנסתי למוזיקה מורכבת יותר, בגילאים שבהם המוח כבר הבשיל לזה, הבנתי איך מייצרים חלל מוזיקלי. איך יצירה רזה מבחינה קומפוזיציונית עדיין מחזיקה עניין, ואיך יצירה מורכבת שומרת על משהו אורגני והדוק.
והאתגר, כשהגעתי לתכנון, היה בדיוק זה: לקחת רעיון מופשט שבא לידי ביטוי בצלילים, ולתרגם אותו לצורות — ואחר כך לחלל.
הפסל בבסיס
הרגע שבו הבנתי מה אני הולך לעשות קרה בצבא, והוא התחיל בתאונה.
הייתי מפקד באתר תקשורת קטן על הר בדרום. בוקר אחד יצאתי החוצה עם קפה ביד, נשענתי על הקיר, והסתכלתי על הבסיס. משאית של טכנאים חנתה בזווית חדה. ופתאום ראיתי אותה מתחילה להידרדר, בלי נהג, היישר לכיוון המקלחות והשירותים.
לפני שהספקתי להבין, היא נכנסה פנימה ושברה את חדר הרחצה שהיה חלק ממבנה המגורים של המילואימניקים ששמרו על המחנה.
רצתי לשם. איש לא היה בפנים — מזל עצום, כי אף אחד לא היה שורד את זה.
הצבא היה צריך לספק לנו שירותים זמניים, אז הביאו חומרי בנייה ובנו מבנה מעץ. ונשארה פסולת.
הסתכלתי על מה שנשאר ואמרתי לעצמי שיש כאן חומר גלם שאיש לא עושה בו דבר. בניתי פסל. ואחר כך עשיתי משהו נוסף — פסל סביבתי שייצר חלל, במתיחת חוטים מהגג המשתפל, עם כיוונים ומרחקים, כמו תמרור דרכים מימי הביניים שמראה לאן כל כיוון מוביל ובכמה קילומטרים.
חיברתי את זה במלחם שהבאתי מהבית, מימי מגמת האלקטרוניקה בתיכון, כי רציתי שזה יחזיק שנים — צרוב ולא צבוע, שהשמש לא תהרוג את זה.
אנשים באו לראות והתלהבו. בזכות הדבר הזה, שעשיתי בעיקר לעצמי, קיבלנו אתר מצטיין לאותה שנה.
ואז עצרתי ואמרתי לעצמי: יש פה משהו.
האם אפשר לזהות אדריכל
כאן נחלקנו.
קרן טוענת שכן. "יש משהו בעיניים," היא אומרת. "אני לא יודעת לשים על זה בדיוק את האצבע, אבל יש משהו שנכנס בכל השנים האלה."
אני לא רואה את זה. ברחוב לא הייתי מזהה. אולי אחרי כמה דקות של שיחה קצת יותר עמוקה — אבל לא לפי המראה.
סיפרתי לה על אירוע של יזמי בנייה שהייתי בו לא מזמן, שבו אדריכלים הציגו תוכניות. היו כאלה שנראו לי יותר אדריכלים והיו כאלה פחות — אלה שדיברו על הצד העסקי מול אחד שדיבר על ההסתכלות שלו על החיים, מעבר לפרויקט עצמו.
אבל את זה שמעתי, לא ראיתי.
ואז הגענו לשאלה שנוגעת בי ישירות.
אני לא רואה את עצמי כאדריכל. אני רואה את עצמי כמעצב פנים. יש בי יסודות של אדריכלות — זו ההשכלה שלי — אבל אני עוסק בעיצוב פנים, ובעיניי הפרקטיקה היא שקובעת, לא התעודה.
קרן לא מקבלת את זה. מבחינתה אדריכל הוא אדריכל, גם אם הוא מפסל, גם אם הוא רואה חשבון. "אתה לא יכול להתנתק מזה," היא אומרת. "אתה אדריכל בנשמה."
לא התכחשתי. פשוט אמרתי שאני מתאר מה שאני מרגיש.
המחילה
השאלה הייתה אם היה רגע בילדות שהשפיע על הדרך המקצועית. עניתי שלא — אבל שיש רגע שהשפיע על הצורה שבה אני מתכנן.
בטיול שנתי ביסודי נכנסנו למחילה. צרה מאוד, יורדת לתוך האדמה, ובסופה משהו שנראה כמו מערת קבורה. המערה עצמה דווקא הייתה מעניינת, רחבה יחסית. המחילה לא.
"זה להיות נמלה," אני אומר לה. "להיות נמלה ולהיכנס לתוך מחילה."
מלפניי זחל מישהו על ארבע, מאחוריי זחל מישהו על ארבע, ואני באמצע. אם מי שלפניי לא זז ומי שמאחוריי לא נסוג — אני מת שם.
לא רציתי להיכנס. אבל כל הילדים נכנסו, ולא יכולתי להראות שאני פחדן.
מה שאני זוכר הוא תחושת מחנק, ומחשבה אחת שחוזרת: רק שזה ייגמר.
ומאז יש לי הפרעה שקשורה למעברים. אני לא סובל מעבר צר מגודל מסוים. אנשים ששמים דברים במעבר משגעים אותי.
ובתכנון שלי, אסור שיהיה מעבר צר.
קרן, כשהיא שומעת את זה, מצביעה על משהו: "מעברים זה תחום שהאדריכלות חיה בו. איך אתה עובר? זה משהו מאוד מרגש."
המספרים
מכאן השיחה נעשתה מעשית, ואלה המספרים שעלו בה:
מעבר לאדם אחד — 80 סנטימטר. זה המינימום, והוא נגזר מרוחב כתפיים ממוצע של כשישים סנטימטר ועוד עשרה לכל צד, כדי שלא תתחכך בקיר.
שני אנשים שחולפים זה מול זה — 90 סנטימטר.
שלושה — מטר ועשרים.
אדם יושב תופס בין 50 ל-60 סנטימטר, מגב הכיסא ועד שולי השולחן.
מטבח שעובדים בו משני צדדים בו־זמנית — מטר ועשרים בין האי לצד השני.
ואם מישהו יושב בצד הפונה למטבח — כבר לא מטר ועשרים אלא לפחות מטר ושלושים, כי אדם עדיין צריך לעבור מאחוריו, ולפתוח מגירות.
המינימום איננו שלי. הוא מגיע מגוף האדם. אם אני יכול לתת תשעים ואני נותן שמונים בלי סיבה טובה — זו החלטה גרועה. ואם יש סיבה טובה, כלומר משהו אחר שחשוב יותר באותו חלל, מותר לרדת.
הנחת העבודה שלי במטבח היא תמיד שניים לפחות, גם אם הלקוח חי לבד היום. אי אפשר לדעת מי יגור שם בעוד עשר שנים.
מה שנויפרט נותן ומה שלא
קרן מדקלמת את נויפרט בעל פה. אני לא זוכר אותו.
זה לא זלזול. נויפרט הוא תוצאה של אדם שעשה בדיקות ומדד כל דבר אפשרי, והגיע למסקנות. הוא נותן מרחקים ומינימום של הנדסת אנוש. הוא מבנה, והוא מבנה חשוב.
מה שהוא לא נותן הוא את התחושה בחלל.
הוא לא יגיד לך משהו כמו איפה למקם מיטה זוגית ביחס לדלת. וזה מדידות של אוכלוסייה מסוימת בתקופה מסוימת, והאנושות היום גדולה יותר. אני לא אומר שיש שם שגיאות. אני אומר שבסופו של דבר זו לא מתמטיקה, וללמוד מהמציאות עצמה הוא דבר לגיטימי ורלוונטי בדיוק באותה מידה.
ומה שפנג שואי כן אומר
את המיטה מול הדלת לא ימצאו אצל נויפרט. ימצאו אצל פנג שואי.
ופנג שואי, בעיניי, הוא ביטוי ציורי להלכי רוח פסיכולוגיים. המיטה היא המקום הפרטי ביותר שלנו. אנחנו לא רוצים לחשוף אותו, והדלת יכולה להישאר פתוחה. זה כל ההסבר.
החוקים קיימים כדי לייצג נוחות
אל הנקודה הזאת חזרנו כמה פעמים, ובה גם נסגרה השיחה.
קרן טענה שהמחויבות הראשונה של המקצוע היא לא לפגוע — לא לייצר מקום לפציעות. אני חשבתי אחרת, במעט:
אדם יכול להיכנס לבית ברוחב שישים סנטימטר. הוא יכול. בדיוק כמו שיכולתי לזחול באותה מחילה. אם כמה אנשים רוצים להיכנס, שייכנסו אחד אחרי השני. זה אפשרי.
זה פשוט לא נוח.
אפשר גם לוותר על מפלס האפס בכניסה ולעשות מדרגה של עשרים סנטימטר. גם זה אפשרי. וגם זה לא נוח — ולכן לא עושים את זה.
החוקים באים בעיקרון לייצג נוחות.
זה המשפט שהייתי לוקח מהשיחה כולה.